המינגויי לא הצליח לכתוב או לעבוד מהבית במיאמי – ובמקום מצא את דרכו לקובה, ושם מצא את השקט שחיפש. עדיין בשעות ערב אחרי שעות של כתיבה הנפש צריכה אוויר והוא היה יוצא לטייל בהוואנה. שתיין מקצועי שכמותו, הוא מצא את לה-פלורידיטה, בר קטן ליד המלון בו שהה שם ברמן מוכשר בשם קונסטנטינו היה מגיש קוקטיילים שבודדים הכירו באותה תקופה – את הדאקירי.
כל זה בתק' היובש האמריקאית – שאמנם עבדה יפה לחסל את הברים של אותה תקופה, שאז היו נקראים "סלון" (תרגום לעברית : מסבאה?) והיו נחלתם של גברים בלבד, ספוני עץ שכבר נרקב מרטיבות, לא רק בירה, ואותו ניחוח שתושבי תל אביב אולי זוכרים מברים שהיו לאורך רחוב אלנבי טרם השיפוץ. תקופת היובש חיסלה את המסבאות – אבל פתחה את הספיקאיזי, שהכניס נשים (כי לא עושים חיפוש על נשים אז הן יכולות להגניב אלכוהול) והיה פופולרי לפחות באותה מידה. תק' היובש שינתה גם את מה שהאמריקאים שותים – האלכוהול בארה"ב היה גרוע, והקוקטיילים של תקופת היובש נועדו להסתיר את טעם האלכוהול דרך סוכר, פירות, שמנת וביצים. מחוץ לארה"ב, במקרה שלנו – בקאריביים, תקופת היובש היתה הדבר הכי טוב שקרה לרום מאז שהמציאו אותו – היא החזירה את הרום לתודעת השתיינים האמריקאים שכמעט ולא נגעו בדבר מאז מלחמת העצמאות שלהם.
קובה הפכה להיות יעד של ממש עבור אמריקאים בתקופת היובש – 30 דק' במעבורת מפלורידה. מטוסי-מים תחת הכינוי Highball Express קיצרו את הדרך מניו יורק לקובה בחצי – היו מעמיסים נוסעים בנמל ב Water Street במנהטן, ונוחתים על המים מול חופי הוואנה כמעט באותה קלות. אם חשבתם שראיתם קרנבל של מכירות לתיירים מהו – אז היציאה אל קובה הייתה כזו ויותר. בשנייה שהמעבורת (אז, ספינת קיטור) יוצאת מהמים הטריטוריאליים של ארה"ב צבא של מלצרים היה יוצא אל האמריקאים הצמאים עם מגשים עמוסי קוקטיילים. בטרם הספינה הייתה עוגנת כבר מסביבה היו סירות קטנות עמוסות קובנים וקוקטיילים למכור לתיירים עוד בטרם ירדו מהספינה בכלל. מועדוני הלילה של הוואנה היו מלאים עד אפס מקום, העיר התפרסמה בזכות הנטייה של המקומיים להעריך כסף על פני מוסר ולאפשר כל סוג של בידור, אפילו תרופות למחלות מין שלא היו זמינות בארה"ב היו נמכרות בברים בהוואנה.
אבל לא רק רפש וזילות – הוואנה התמלאה בתי מלון מפוארים במימון מי שהבין את התייר האמריקאי, וההשוואה היתה בין הוואנה לפריז – גם ברמת איכות הברים והקוקטיילים. שילוב בין הידע של ברמנים אמריקאים בקוקטיילים לבין חומרי הגלם הזמינים במקום הוליד בהתחלה דברים צפויים כמו אולדפאשנד על רום, מנהטן על רום, ויסקי סאוור…על רום. אבל הברמנים המקומיים – כמו קונסטנטינו ריבלייגה וורט המדובר מלה-פלורידיטה, ידעו לשלב בין הקוקטיילים האמריקאים לבין הסגנון המקומי בצורה טובה יותר והבסיס לכל הקוקטיילים הכי פופולריים בהיסטוריה נולד באותה תקופה כשהוא שילב רום, ליים וסוכר – הדאקירי.
האמת שהחיבור בין רום, ליים וסוכר קורה הרבה לפני. כבר במאה ה16 הצי הבריטי מגלה שהמלחים שלו חולים במסעות ארוכים בים כי הם לא מקבלים ויטמין C. אז, כדי לעזור למלח המדוכא ולעודד את רוחו היה נהוג לתת להם רום, ועם הגילוי לגבי ויטמין C – וצפדת (המחלה שמקבלים אם לא צורכים ויטמין C) – התחילו לערבב למלחים ליים בתוך הרום הדו-יומי שלהם, וכדי לאזן את החמיצות והאלכוהול החזק (הרום היה ב70% אלכוהול בדרך כלל) היו מוסיפים מוצר חדש שהפך להיות דיי נפוץ באותה תקופה והיה מרגש את המלחים כמעט כמו רום – סוכר.
לא, מה שהופך דאקירי לחדשני ב1920 זה לא השילוב בין רום, ליים וסוכר – זה המרכיב הנוסף שנכנס למתכון. קרח.
עד 1870 בערך אין מקררים, או מקפיאים. חשמל הוא פריווילגיה דיי חדשנית ולא נפוצה, ומי שרוצה קרח ויכול – לרוב משלם כדי להסיע בלוק גדול של קרח שנחצב באיזה נחל בקנדה, עטוף בנסורת כדי לבודד אותו מהחום, מושט בספינה כל הדרך עד אליך – בתקווה שיש לך בבית או בסביבה חדר קר מספיק כדי לשמור בו את הקרח. קרח היה נחלתו של העשיר מאוד עד תחילת המאה ה20, וכך להוסיף קרח למתכון הקלאסי של הצי הבריטי – שלא לדבר על לשנות את הרום בשימוש כי הצי הבריטי אהב רום ג'מייקני, עשיר, סמיך ופאנקי – בעוד שהקובנים דווקא העדיפו רום קריספי ועדין ולא מיושן.
קונסטנטינו בלה-פלורידיטה הגיש 4 גרסאות שונות של דאקירי, כל אחת ממותקת בצורה קצת שונה – לפעמים סוכר, לפעמים ליקר מרסקינו (דובדבנים עשביים בטעמם), לפעמים ליקר תפוזים שהיה נפוץ באותה תקופה, וכל אחת עשויה בטכניקה קצת שונה – שתיים מנוערות, אחת נזרקת (קרח ונוזל בשייקר אחד, וזריקה – עדיף באוויר ומעל הראש – של תכולת השייקר אל עבר שייקר אחר. זהירות, מצריך הרבה מיומנות ולא מעט חולצות להחלפה), אחת עם קרח משויף – שזה כמו קרח גרוס אבל יותר עדין, ממש עד כדי שהקרח נמס בתוך הנוזל והופך אותו למעין סלאשי עדין.
שם גם הומצאה הגרסא של הדאקירי של המינגויי – אבל חשוב לציין, ארנסט על כל מעלותיו כסופר מוכשר היה אלכוהוליסט, וכאלה לא מחפשים קוקטיילים מעודנים או מאוזנים – הם מחפשים את הפיקס שלהם, ומהר. הפאפא-דובלה, או ה"כפול של אבא" היה דאקירי עם כפול בכמות הרום (נגיד, 120 מ"ל?), ליים – בערך 30 מ"ל, וללא סוכר בכלל. רק סומליירים קיצוניים ביותר יכולים לחשוב שזה דרינק מאוזן. עבור ההמונים שחיפשו ללכת בעקבות ארנסט המינגויי אבל לא יכולים להתמודד עם דרינק שמיועד להפיל פיל, ישנו את ההמינגויי דאקירי – רום, ליים, אשכוליות וליקר מרסקינו.
ב1933 חוק היובש יבוטל – ההמונים שנדחקו להגיע לקאריביים כדי לשתות משהו יצמצמו ביקוריהם באיים לטובת ביקורים בברים הרבים שנפתחים מחדש בארה"ב – אבל את ההעדפות השתיה שלהם הם יביאו איתם. לימים, הדאקירי הפשוט יהיה אבן היסוד של טרנד הקוקטיילים הגדול והפופולרי ביותר בהיסטוריה – טיקי, כל אותם קוקטיילים טרופיים עם סיפור על פולינזיה (איזור ניו זילנד..) אבל עם מתכונים שבכולם יש רום מהקאריביים, ליים טרי וממתיק כלשהו…
יש עוד הרבה מה לכתוב על דאקירי בכלל,
איך עושים דאקירי על כל רום – כי כל רום משנה את המתכון. הפאנקיות הג'מייקנית מעניקה גוף ועומק לדאקירי ומצריכה יותר סמיכות, העשביות של האגריקול לעומת זאת מצריכה יותר דבשיות אולי, והחוזק האלכוהולי של הרום השונים מחייבים בחינה מחדש של כמויות – אני כותב זאת לכל ברמן שמגיש לאורחים שלו דאקירי על Wray & Nephew למשל.
בקאריביים המשקאות המוגשים לתיירים הם לרוב מלכודות תיירים, כמו הפינה קולדה למשל, מתוקים, לא מאוזנים, טעימים מאוד – אבל דווקא המשקאות של המקומיים, המסורתיים, האלה שתקבל אם תבקר את סבתא באי, הם המרתקים באמת והם לרוב פשוטים יותר, ומגיעים מתקופה שבה קרח לא היה הכרחי כדי לשתות קוקטייל.
רום חווה את הרנסנס השני, או דווקא שלישי או רביעי שלו, בתקופה הזו – עם השקיפות שהמותגים מאמצים, הדיון על יישון טרופי או קונטיננטלי, ההדגשה בהבדלים בין האיים השונים והיצרנים עצמם. היום רום הוא משקה איכותי יותר מבעבר, וזה לא כי בעבר היה זה משקה רק של פיראטים.
לטעום כמה דאקיריז אחד אחרי השני, כל אחד עשוי מרום אחר, בתקופה שבה הליים בשיאו (ממש עכשיו…) וכל כך הרבה ברמנים יודעים מה הם עושים, וקוקטיילים אינם נחלתם של כמה ברים בודדים בעיר, נקרא לי כמו חוויה הכרחית גם כדי להצהיר על החזרה לשגרה, וגם כדי להחזיר את הנפש למקום קצת יותר שמח ומשוחרר, עד כמה שאפשר. אני ממליץ בחום, במיוחד בחום הקיץ הזה, למצוא את הזמן בין העבודה לבית, לעצור בבר הקרוב אליכם שבמקרה גם מגיש קוקטיילים, ולבקש דאקירי. זה בדיוק הרגע המתאים.
